המנהיג, החידה והבחור הנחמד / ניתאי אריה

אחרי שמונה מחזורי ליגה, למדנו להכיר פחות או יותר את החסרונות והיתרונות של שחקני הפועל. כמו בכל ארגון גדול או אפילו חבר'ה מהצבא, יש חלוקת תפקידים שיוצרת את התמהיל האנושי. דינמיקה שמרכיבה ביחד את השלם. זו החלוקה אצלנו:

המנהיג (מקי) – לימונד הוא הקפטן והשחקן הוותיק ביותר בהפועל, גינת הוא ישראלי צעיר שנכנס ללב האוהדים מרגע שהגיע, אבל מי שלקח את המושכות העונה הוא מקי. למקי יש אישיות דומיננטית והוא בנוי על אנרגיות אינסופיות. מתקשר עם הקהל, המאמן והשופטים. לא מפסיק לדבר ולהסביר לשחקנים לידו. הוא לוקח ללב כל החטאת עונשין שלו ואף פעם לא מתייאש. פשוט מניח את הלב שלו על המגרש ומעורר השראה ביתר השחקנים באדום. זכינו.

הלוחם (גינת) – תומר גינת הוא נקודת האור הבודדת מהעונה הקודמת. בא אלינו מהליגה הלאומית והפך במהרה ליקיר הקהל. התאהבנו בו כי הוא הפועל, לא תמיד עושה הכל מושלם, אבל יתאבד על כל כדור ויקיז דם בשביל הקבוצה. כל עוד הוא יילחם, הוא ימשיך לקבל תמיכה מלאה וסלחנות מהקהל, גם לאחר תקופות פחות טובות.

החרוץ (מנקו) – במשחקים הראשונים של מנקו, היה נראה שהוא עוד לא מוצא את מקומו על המגרש. אבל מהר מאוד הוא עשה שינוי תפיסתי והפך לסותם החורים המרכזי שלנו. על פניו הוא משחק בעמדה 3, אך לא מעט דקות הוא משחק כ-4 ואפילו שומר על הגארדים של היריבה. לא מתלונן, נראה מחויב ורעב להצלחה. בכדורסל המודרני חשוב שיהיה שחקן שיכול לעשות שלל דברים על הפרקט. מנקו הוא כזה.

הבלתי צפוי (מקניל) – כל אחד מכיר מישהו בסביבה שלו שיותר מוכשר מכולם, אבל לא תמיד מראה את זה. שלו רק היה עקבי, היה יכול לעשות ככל העולה על רוחו. ממש כמו מקניל. השחקן המוכשר ביותר באדום, אבל כזה שמופיע רק לפרקים. ברגע שהוא לוחץ עד הסוף על הדוושה, המשחק שלנו. נקווה שבמהלך העונה הוא יהפוך מבלתי צפוי לבלתי ניתן לעצירה.

הילד הרע (ג'ף אלן) – קשה להיות אדיש כלפי ג'ף. או שאוהבים אותו או ששונאים אותו. קצת כמו הפועל. דווקא הביקורות, העצימו את האהבה של הקהל כלפיו. הוא כמו ילד כריזמטי אבל מופרע, עם כוונות טובות. קשה להכיל אותו אבל קשה לוותר עליו.

לייט בלומר (בנקס) – אם יש מישהו שמוכיח שהסבלנות משתלמת, זה המתאזרח שלנו אדריאן בנקס. אחרי עונה רעה, הוא הפיק לקחים והפך להיות שחקן משמעותי. כשיש לו ביטחון הוא יכול לעשות הרבה דברים על המגרש. רצון תמיד היה לו והעונה זה גם מתחבר עם איכויות. ההפתעה הנעימה של העונה.

השועל הוותיק (לימונד) – אחד הסמלים הגדולים של הפועל בכל הזמנים, עדיין כאן איתנו. הוא כבר לא קונצנזוס כמו בעבר לאור הפציעות שעבר והירידה ביכולת. אבל את לימונד אף פעם אסור להספיד. את הדברים שהוא שכח, אחרים עוד לא למדו. בדומה לבנקס, מילת המפתח בהקשר שלו זה ביטחון. רצף של משחקים טובים וכשירות רפואית כמובן, יהפכו אותו חזרה לאחד הגארדים הטובים בליגה.

הבחור החדש (גפני) – קשיי הסתגלות? סבלנות? לגפני המושגים האלה זרים. הוא בא בשביל להוביל. טוב לדעת שיש שחקן שישר נכנס לעניינים, במיוחד בקבוצה שלנו, בה יש בעיות ביטחון, יציבות ומצבי רוח.

הבחור הנחמד (איידן) – הבחור החייכן עם השפם המיוחד, לא מצליח להטביע את חותמו בהפועל. הקהל אוהב אותו, פרנקו מעריך אותו, הוא מתחבר למועדון, אבל בכל זאת משהו שם חורק והוא טרם הפך לשחקן רוטציה. אולי דווקא האישיות הנינוחה שלו, היא שמהווה לו מכשול. הפועל זו קבוצה של לוחמים, שכרגע מתקשה להכיל בחור נחמד כמותו.

החידה (הווארד) – פציעה קשה לא מנעה מפרנקו לתת אמון בשחקן הזה, בתקווה שיחזיר בעתיד על המגרש. מהמעט שראינו, לא ברור ממה פרנקו מתלהב. אבל כבר למדנו שהסבלנות יכולה להשתלם, כמו במקרה של בנקס. שילובו והצלחתו משמעותיים להתמודדות שלנו העונה על מקום בפיינל פור.

החידה 2 (שולמן) – שולמן לא בא על תקן כוכב להפועל. עם זאת נדמה שפרנקו מזהה בו משהו ושולח אותו לפרקט גם בדקות חשובות. עד כה אין תמורה ממשית מצדו. לאור מקומו בהיררכיה הקבוצתית, הוא צריך לתת יותר בכל הזדמנות שהוא מקבל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *