התחלות חדשות / חנן אביב

אוהדים כותבים: האתר הרשמי מתכונן לפתיחת העונה עם טורי אוהדים שמקווים, כמו כולנו, לשנה אחרת וטובה הרבה יותר.

 

בתחילת כל משחק של הקבוצה שאתה אוהב גלום כל מה שעברת איתה לאורך הדרך. מול מכבי, ירושלים, ראשון או מכבי חיפה, יושבים להם אינסוף אירועים שקרו שוב ושוב בעבר. השלשה ההיא של ארדיטי, הלייאפ של ננאד מרקוביץ', ההחטאה של קרטיס מקנטס, הסל בשנייה האחרונה של טפירו, העונשין ההוא של עופר פליישר, העלייה לסל של סמו אודריך, הטיווח מחוץ לקשת של אלעד אליהו, הפגז של דוראנד סקוט ללוח ביד אליהו, הפגיעה מהפינה של ליאור ליובין, החוף לחוף של ג'ף אלן, הסל שהרגיש כמו גול בדרבי של רביב לימונד. הרבה מהרגעים שקל לזכור מתרכזים שלא במפתיע במשחקי הדרבי לאורך השנים. מעטים מהם מגיעים מפתיחת עונה.

נכון, אתה מחכה וסופר את הימים עד שתתחיל, מתרשם מהסגל ומהחיבור בקבוצה, ובכל פעם שתעבור ליד האולם של הפועל תדמיין איך ירגיש לך לשבת שוב במקום הקבוע ולראות מהלמעלה של שער 2 את הדרייב אין. אבל כשרגע הפתיחה יגיע הוא יהיה כנראה כזה שחולף, מתפוגג ונשכח. מלבד משחק אחד (74:76 ענק על בני הרצליה בגן נר משלשה מדהימה של שולדבראנד) אין לי שום זיכרון ב-24 שנות אהדה של הפועל ממשחק פתיחת עונה בכדורסל.

מעבר לסניליות המדאיגה שמדווחת כאן, הניגוד בין הציפייה לזיכרון (שנחקק בי בעיקר כי הייתה כרוכה בתוכו נסיעה של שלוש שעות לכל כיוון עם שלשה מדהימה בשנייה האחרונה) אומר משהו על הצורך בהפועל כשגרה, כחלק בלתי נפרד מהחיים, צורך שעולה כנראה לאין ערוך על החוויה של הפועל כמספקת זכרונות שיא בודדים. רק שתהיה, רק שתתחיל, מה זה משנה כבר איך. הקיום חשוב יותר מהתוצאה.

אז אתמול היו שניהם, דרבי ופתיחת עונה. וכמיטב המסורת במשחק נוק אאוט מול מכבי, הפסדנו בצורה מרגיזה. אבל אם נסתכל על הפועל כקיום, כדרך, היה משהו מעודד במשחק. קבוצה של הגנה קשוחה, שלא נשברת, שלא מתקפלת מול יריב חזק גם כשהלחץ שמופעל עליה גדול. זאת קבוצה שלפני שתספק רגעים גדולים, תתן לך תחושה שאפשר ללכת איתה ואחריה, ולהרגיש בטוח.

ואולי זאת כל הפואנטה.

שתהיה לנו שנה טובה – ויאללה הפועל!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

  • Facebook
  • eMail
  • Whatsapp