"הערצתי את אילן, מקווה שמצא מרגוע"

 

חבר ההנהלה לשעבר והאוהד יונתן לרנר נפרד מגיבור ילדותו, אילן זייגר, שהלך לעולמו בתחילת השבוע.

כשאתה אוהד קבוצת ספורט אתה נדון להחלפה מתמדת של נשואי אהדתך. השחקנים האהובים עליך, לא תמיד דווקא ״הכוכבים״, משחקים רק כמה שנים שבהן הם גורמים לך נחת והנאה ובעקבות זאת הם מעסיקים את מחשבתך ורגשותיך.

כשהם פורשים, נותרים רק הזיכרונות וכבר באים אחרים במקומם. כאשר אתה מגיע, כמוני, לגיל שיבה, נשארים בזכרון רק הבולטים ביותר ולא תמיד זוכרים מי שיחק עם מי, ומי קדם למי.

מעל לכולם ניצבים הזיכרונות על השחקנים של ימי הנעורים. כשאתה ילד ונער אין זו סתם אהדה – זו הערצה של ממש לשחקנים. הם גיבוריך כמו דמויות בסרטים או בספרים. הם הרבה יותר מסתם בשר ודם. בדיוק כמו ש״אין ספק״ שהקבוצה ששיחקה אז הייתה ״טובה יותר״ מכל יורשותיה.

כך, אני זוכר עד היום את כל שחקני הפועל ת״א בכדורגל ובכדורסל של שנות ה-50 וה-60. כולם היו גיבוריי, וכל פעם שאני נתקל בהם, פנים אל פנים או בתקשורת, אני נזכר בערגה באותם ימים טובים של נעוריי. אילן זייגר ז״ל היה חלק מקבוצת הפועל ת״א בכדורסל בשנים 59-65 ובכך היה שותף לארבע אליפויות וגביע אחד. מספר התארים מעיד עד כמה הכדורסל של אז היה שונה ממה שהיה מקובל במשך עשורים בכדורסל הישראלי. 


זו היתה קבוצה ברוכת כישרונות שבבסיסה היו מספר שחקנים שבאו מאזורים שונים של תל אביב. חיים חזן ז״ל, ארז לוסטיג, צבי לובצקי, אורי גוטהלף. אילן היה נראה לי אז כשונה. לא רק במראה הפיזי שלו. הוא היה גבוה יחסית לאותן השנים, דק גזרה ומהיר. בזיכרוני הוא עולה כמי שהיה ברור שהוא גדל על גדות הירקון ובחוף הים וזה היה שונה ממה שידעתי על השחקנים האחרים.


אני זוכר עד היום איך הוא היה רץ וכיצד היה מכדרר בדיוק כפי שאני זוכר זאת לגבי השחקנים האחרים. לצערי הוא עזב את הקבוצה מוקדם יחסית, והלך לנסות את מזלו בכל מיני מקומות, ולא תמיד בהצלחה או בלי הסתבכויות.


אבל הוא היה עבורי, תמיד, אילן זייגר שבשבילו, ובשביל השחקנים האחרים, הייתי הולך ברגל כמה פעמים בשבוע בכדי לראות אותם מתאמנים ובכדי לראות אותם משחקים. ולכן תמיד קיוויתי שיזכה לחיים טובים. אין לי מושג מה עבר עליו בשנים האחרונות, אני יכול רק לקוות שמצא מרגוע.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

  • Facebook
  • eMail
  • Whatsapp