אולם אוסישקין

בניית האולם

אדמת אוסישקין אשר נחכרה מהעירייה החל מ-1946 הוחכרה בשנית להפועל למשך בניית האולם. לרכז הפרויקט מטעם מועצת פועלי תל אביב מונה דב פרוסק, שהיה ממקימי סקציית הכדורסל של הפועל תל אביב, ולטובת הפרויקט הוקצו 12 מיליון לירות ישראליות. במהלך השיפוץ והבניה נעקרו היציעים הישנים שהיו במקום ונבנו במקומם שני יציעי בטון חדשים, שהכילו כ-2000 מקומות. מתחת ליציעים נבנו חדרי הלבשה לקבוצות ולשופטים, שירותים לקהל ומזנון. הגג נבנה מחומר אמריקאי שהיה מיזוג בין פלדה וחומרי בידוד. פרקט החליף את הבלטות המפורסמות, ובשלב מתקדם יותר אמורה הייתה להיות מותקנת באולם מערכת מיזוג אוויר. זה לא קרה מעולם.

הבנייה הסתיימה ב-1980, כאשר העירייה והפועל תל אביב הסכימו ביניהן להארת תקופה החכירה למשך 25 שנה עד ל-31.3.2005. ב-29/9/1980, במסגרת המחזור השני של הליגה הלאומית בכדורסל, חנכה הפועל תל אביב את אולמה החדש במשחק ליגה מול הפועל חיפה.

ברכות לאדומים

הברכות לרגל הזכייה בגביע המדינה והקמת אולם אוסישקין "המתקדם והחדיש"

האולם על גדות הירקון ידע במרוצת השנים שינויים רבים. מאחורי הסל הפונה לרחוב נבנה יציע נוסף, הפרקט הוחלף, הפרספקסים המפורסמים, שעבור רבים היו חלק בלתי נפרד מחוויית אוסישקין, הונחו מעל לספסלי הקבוצות, היציע הוגבה כדי לעמוד בתקנות פיב"א, כיסאות הותקנו על יציעי הבטון ועוד. אבל לצד השינויים הרבים שאותם עבר, היו באוסישקין דברים שלעולם לא השתנו.

הראשון היה החום. וואו איזה חום. כל מי שאי פעם זכה לבקר באוסישקין יכול לספר על גלי החום האדירים שיצרו השילוב בין הלחות מהירקון הסמוך, הצפיפות האדירה, הקפיצות והעידוד הבלתי פוסק. באולם הקטן היה תמיד חם, ולא משנה אם בחוץ יש שרב או שמשתוללת סופה, או אם הגעת לבוּש ארוך או קצר. לא היו הרבה מקומות חמים יותר מאוסישקין, וככל שהמשחק והאווירה היו חמים יותר, כך היו עולות גם הטמפרטורות.

 

הדבר השני היה הרעש. אוסישקין היה אולם קטן יחסית, ועם אקוסטיקה מצוינת. כשהקהל היה שר ביחד היציעים והקירות היו רועדים – פשוטו כמשמעו. ולא רק היציעים והקירות, אלא גם היריבות והשופטים. כשצביקה שרף הגיע לאמן את הפועל ב-94' הוא אמר שאוסישקין לבדו שווה להפועל 15 נקודות במשחק. הקהל שעמד ממש על הקווים והיה מרעיש עולמות היה זה שהביא חלק גדול מהנקודות הללו.

אוסישקין בזמן משחק

האוהדים האדומים מרעישים עולמות באוסישקין

אבל לא רק האקוסטיקה המצוינת של האולם תרמה לרעש, גם האולם עצמו תרם לכך. קירות המתכת זכו לאינספור חבטות מאוהדים באדום במהלך התקפות של היריבה ויצרו רעש מחריש אוזניים. לוחות הפרספקס מאחורי הספסלים שלחו לא פעם ולא פעמיים קבוצות להעביר את פסקי הזמן שלהן באמצע הפרקט, מכיוון שהרעש שנגרם מדפיקות האוהדים על הלוחות מנע מהשחקנים לשמוע את הוראות מאמנם. אבל הרעש והחום היו רק חלק מאגדת אוסישקין. חלק נוסף היה הפרקט עצמו. דורות של שחקנים ידעו לספר על הנקודות המתות בפרקט, אלה שהכדור לא היה קופץ בהם בחזרה, או בהן הוא בורח לצד, ורק מי שהיה מתאמן ומשחק באולם על בסיס קבוע ידע איך לנצל אותן לטובתו. סיפורים על שחקני יריבות שכידררו על הפרקט באולם האדום ולפתע מצאו את עצמם ללא כדור הם רבים מספור, ומלמדים עד כמה באמת היה האולם עצמו כמו שחקן חיזוק של הקבוצה.

אוסישקין היה אולם שקיזז הבדלי רמות גדולים בין הפועל ליריבותיה, ואולם בו היריבות אכלו מרורים על כל צעד ושעל. זה היה אולם בו כל התנאים הסביבתיים עובדים לטובת המארחים. היריבות רק רצו לעוף משם לכל הרוחות, ופעמים רבות בסיום משחקים פשוט היו נסות מהאולם כל עוד נפשן בן, מבלי לעבור אפילו בחדרי ההלבשה על מנת להתרחץ. אולם שגם בימים קשים נתן לך את התחושה שאתה חלק ממשהו גדול יותר- עוצמתי יותר- מעגל קסמים שבו אוהדים נותנים מעצמם הכל ומקבלים בתמורה עוד יותר מאמץ מהשחקנים על הפרקט, מה שהוביל לעוד דחיפה מהקהל, וחוזר חלילה.

אבל יותר מהכל, אוסישקין היה בית ומשפחה. בית בו ידעת שתמיד תוכל להגיע ולראות אימון, משחק נוער, משחק נשים, משחק ותיקים או סתם את שחור רב עם מנהלי קבוצות על הלו"ז של האימונים לשבוע הקרוב. הוא היה משפחה בה אף אחד לא נשאר בחוץ, ומי שאין לו כסף לכרטיס, כבר ידאגו להחביא אותו בשירותים או במשרדים או להפוך אותו למביא כדורים, או סתם לתת לו הזמנה. משפחה שבה כל אחד מכיר את כולם, וכולם מכירים אותך. אוסישקין היה כל מה שאוהד יכול לרצות מאולם ביתי.

המאבק וההריסה

ב-23.2.2006, לאחר שנציגיו של ראש העיר ת"א ויו"ר הפועל דאז שאול אייזנברג חתמו על הסכם פינוי מרצון, נכנסו טרקטורים לתוך האולם והחלו בהריסת הפרקט האהוב, בנוסף לפירוק הסלים על מנת לקבוע עובדה בשטח.

אוהדים רבים הגיעו אל מחוץ לאולם, שם אספו את חתיכות הפרקט ההיסטוריות וביכו על הריסתו של האולם שהיה להם לבית. באותו יום הוצב במקום הגיע אוהל גדול שאיכלס כמה עשרות אוהדים בחודשים הבאים.

DSCF0304_wa

הפרקט המיתולוגי של אולם אוסישקין

בחודשים הבאים יצאו האוהדים למאבק משפטי וציבורי בניסיון לשמר את האולם. המאבק, תחת הסיסמה "חולדאי אני מאוהב באוסישקין, ואתה?", התרכז בניסיון ללחוץ על ראש העיר.

יריית הפתיחה לקמפיין כוונה ל-14 בפברואר 2007, יום האהבה, אשר חל ביום רביעי. ביום ראשון באותו שבוע נתלו כרזות עם הסיסמה ברחבי העיר, ונתלה שלט ענק בכיכר רבין. בנוסף, מתחילת השבוע, נשלח בכל יום ללשכת ראש העיר ורד אדום בודד, כאשר ביום האהבה עצמו צורף לורד פתק עם סיסמת הקמפיין ערב קודם במשחק הקבוצה במסגרת גביע אופ"א מול גלאזגו ריינג'רס הונף שלט גדול עם סיסמת הקמפיין.

בשבוע שלאחר מכן המשיכו פעילי המטה לתלות את הכרזות ברחבי העיר במטרה להמשיך את הפעלת הלחץ על חולדאי ולהעלות את המודעות בקרב תושבי העיר על העוול שבהריסת האולם. כמו כן הדפיס מטה המאבק מאות חולצות עם סיסמת הקמפיין אשר נמכרו במשחקי קבוצת הכדורגל, כשההכנסות ממכירת החולצות כולן קודש למימון המאבק.

480387012_58a1eeee95_o320873-18

כרזות המאבק נגד הריסת אולם אוסישקין

בחודש מאי באותה שנה הגיעו כאלף אוהדים לעצרת המחאה הגדולה, שהיוותה את שיא המאבק. בין הנואמים בעצרת היו ח"כ אופיר פינס, ח"כ רונית תירוש, ס. ראש העיר פאר ויסנר חברי המועצה גילה הרץ ורון לוונטל, שמעון אמסלם, חיים זלוטיקמן, עופר פליישר, איש התקשורת לירון תאני, רוני דניאל, צביקה שרף, יהלי סובול, איתן מסורי ועוד. כמו כן נאמו מספר אוהדים ביניהם אוהד הקבוצה טלי מרכוס אשר שר את המנון האוהדים הידוע פרי עטו.

25.7.2007, 6:30 בבוקר. היום והשעה שהפכו לטראומה בלבם את האדומים. כ-50 אדומים מיואשים צפו בהריסה הסופית של האולם. בערב התכנסו כ-150 אוהדים יחד עם שחקני עבר על רקע ההריסות האולם ויציע א' החשוף, בתמונה שנצרבה בהיסטוריה האדומה. מיד עם הריסת האולם החלה הלכה למעשה הקמתה של הפועל אוסישקין.

357084-5

ההריסות, החורבן, ומכאן – התקומה של הפועל אוסישקין